השלב הראשון הוא לדעת מה אנחנו רוצים. מאחר שהתודעה הר-אקטיבית עסוקה בהישרדות, היא תמיד יודעת מה אנחנו לא רוצים, מה מפחיד אותנו, מה רע או אסור, וטרודה בהדיפת איומים. כשהיא פוגשת פער בין רצוי למצוי, היא מתמקדת במציאות החיצונית, אותה מציאות מצויה, מאיימת ובלתי רצויה.

 

מתוך התמקדות זו היא יודעת להגדיר במדויק את המציאות שפוגעת בנו ומפחידה אותנו ולהצביע על האשמים בה מנקודת מבטה. גם אם הסיפור שהתודעה הר-אקטיבית מספרת לנו נכון ואנחנו מתארים את המציאות כהווייתה, האשמת מחולליה אינה עוזרת לנו לשנות את הכיוון ואנחנו נשארים לכודים בפער. כדי להפוך אותו לשער, נניח למאבק עם החוץ, נפנה את הקשב פנימה ונשאל את השאלה הפשוטה הזו: "מה אני רוצה?"

 

רובנו לא רגילים לשאול אותה, ולכן נראה לנו שמסובך לענות עליה, אבל רצון הוא שריר תודעתי שאפשר וחשוב לאמן. התודעה האקטיבית תבחר את האפשרות הרצויה מתוך אלה שהיא מזהה במציאות הקיימת. תודעה קריאטיבית תהיה חופשייה להמציא אפשרויות נוספות גם מעבר למגבלות האילוצים, הזמן והמרחב המידיים. חשוב שנשים לב לשחרור התלות בתוצאה, אחרת נמצא את עצמנו בשלב הרביעי מגיעים לפעולה המוּנעת מפחד או נאחזים בדרך פעולה שאינה תואמת את הרצון.