top of page
White Sand and Stone
GettyImages-968121202_edited.jpg

מנהיגות תודעתית
מרכז הידע

1.png
אתם מוזמנים לכתוב למתי, לשאול, להגות, לנוע ולהתרחב 

גשר הסליחה

בוגרים יקרים מה שלומכם?


יום הכיפורים אמנם חלף, אך סליחה אינה פעולה "סדורה" אלא הוויה.

הווית הסליחה מתחילה בהחלטה ונמשכת בתהליך פנימי, שסליחה היא נביעתו הטבעית.

מאחר וסליחה היא אחד התהליכים הפנימים הכי עדינים, מורכבים וחשובים שקיימים בחיינו - אני רוצה להציג בפניכם את הנושא מנקודת מבט תודעתית.

 

גשר הסליחה


אנחנו יכולים לדבר על סליחה מנקודת המבט שלנו כסולחים (אני סולח ל..), או מנקודת המבט שלנו כשאנחנו אלה שמבקשים סליחה (אני מבקשת סליחה מ..). בכל נקודת מבט אפשר להתייחס להסתעפות נוספת: למי אנחנו סולחים או ממי אנו מבקשים סליחה: ממישהו אחר, או מעצמנו?

אז סליחה היא מרחב מורכב, אבל אחד הדברים היפים בסליחה מנקודת מבט תודעתית היא שכל נקודות המבט נפגשות בפנימיות שלנו (גם כשאנחנו אלה שסולחים, וגם כשאנחנו מבקשי הסליחה; כשזו סליחה לעצמנו וכשזו סליחה לאחר).

לנקודת המפגש של כל הנתיבים האלה אני קוראת: "גשר הסליחה".


איך מגיעים לגשר הסליחה?


באופן אינטואיטיבי לכולנו ברור מהי סליחה. ובכל זאת, ברוב המקרים אנשים מתייחסים לסליחה במיקוד שליטה חיצוני כפעולה שמופנית החוצה: מישהו גרם לנו עוול, ואם אנחנו סולחים זו לכאורה אמירה כלפיו. אנחנו סולחים לו.


לפעמים הסליחה שאנחנו מזמנים היא סליחה לעצמנו. גם כאשר ה'מישהו' שאנחנו סולחים לו הוא אנחנו, הנטייה שלנו היא עדיין להיות במיקוד שליטה חיצוני. אנחנו משרטטים הפרדה בין החלק ה"טוב" שלנו לבין החלק לו אנחנו סולחים (החלק ה"רע"), או שאנחנו מבקשים לסלוח לאדם שהייתי בעבר, ואז ההפרדה היא בין מי שאנחנו היום למי שהיינו פעם.


כשאנחנו ממוקדים החוצה, קשה לנו לסלוח. סליחה היא חוויה פנימית, וככזו חשוב שנתייחס אליה במיקוד שליטה פנימי, כתהליך, אנרגיה, מצב מנטלי, שמופנה פנימה.

אז השאלה הראשונה שאתם רוצים לשאול את עצמכם היא:

איך זה מרגיש להיות בסליחה? מהי הוויה סולחת?

 

ההחלטה לעלות על הגשר


סליחה מתחילה בהחלטה. בכוונה. ברצון לסלוח. גם כשאנחנו לא יודעים מה זה אומר ואיך עושים את זה. סליחה היא אולי תהליך מורכב, של הלב, והנשמה, והראש, והגוף, אבל עוד הרבה לפני שסליחה מתרחשת והופכת להוויה - יש רצון, יש החלטה, ישנה כוונה.

לפעמים אנחנו מרגישים שהיינו רוצים לסלוח אבל לא מצליחים. מה חוסם אותנו מלעלות על גשר הסליחה?

לסלוח משמעו לוותר על הצדק

הרבה אנשים חושבים שלסלוח משמעו לוותר על הצדק. המחשבה הפנימית שלנו הולכת בערך ככה: "למה שאסלח אם אני צודקת?, לא מגיע לו/לה/להם שאסלח להם, לסלוח זה להצדיק את מה שעשה, לסלוח זה להגיד שזה בסדר שזה קרה".

אם מצאתם את עצמכם חושבים מחשבות בסגנון הזה, הרשו לי להתחיל מהסוף: סליחה לא מחייבת אתכם לוותר על תפישת הצדק שלכם!


הוויה סולחת כלל אינה מתעניינת בשאלת הצדק. כשאנחנו תולים את השליליות שאנחנו חווים (כעס, בושה, אשמה וכו) בהיותנו צודקים אנחנו נמצאים במצב של "אשליית עוצמה". עוצמה כי אמונה בצדקת דרכנו אכן מחברת אותנו לחוויה של עוצמה. אשליה כי כשאנחנו נלחמים במישהו אחר, כועסים עליו, שונאים או שופטים אותו, מקורה של השליליות בחוויה פנימית של איום, כאב ופחד.


איננו כועסים משום שאנו צודקים (גם אם אנחנו אכן צודקים), אלא משום שנפגענו. מתחת לכל כעס מתחבא כאב. אז אם קשה לכם לסלוח כי אתם כועסים נורא – זה בסדר. אינכם נדרשים לוותר על הכעס בכדי לסלוח.

הדבר החשוב לזכור הוא שסליחה כלל אינה עוסקת בשאלה מי צודק או טועה. הבחירה לסלוח אין בה משום הודאה בטעות או ויתור על הצדק. הוויה סולחת כלל אינה מתעניינת בצדק. היא מתעניינת ב-well being במובן של רווחה פנימית, במובן של לחוות הרמוניה ולהרגיש שלמים.

סליחה מתחילה בהחלטה. בכוונה. ברצון לסלוח. גם כשאנחנו לא יודעים מה זה אומר ואיך עושים את זה.


ההחלטה לסלוח מתרחשת כשאנחנו מבינים שלא לסלוח משמעו להמשיך להחזיק בתוכנו אנרגיה שלילית שמרעילה אותנו.

הכוונה לסלוח מתחילה כשאנחנו מוכנים להכיר בכאב, כשאנחנו בשלים להרגיש - גם את הכאב, וגם את האהבה שיכולה לרפא אותנו.

לסלוח משמעו לשתף פעולה עם עוול


פעמים רבות מה שמפריע לנו לסלוח היא חשיבה שיפוטית שמחזיקה אידיאל לגבי מה נכון. האמונה באידיאל מייצגת מחשבה, מוטעית גם היא ביסודה, שאם נסלח משמעו שאנחנו מוותרים על האידיאל שלנו, על האמונות שלנו באשר למה נכון ומה צריך להיות.


לכולנו כנראה הזדמן להיות בתוך סיטואציה בה צד אחד הרגיש מאוכזב ופגוע והצד השני נשבע שהוא ממש, אבל ממש, עשה כמיטב יכולתו. לפעמים היינו הצד המאוכזב ולפעמים המאכזב.


כן, לפעמים, אפילו כשאנחנו עושים את הכי טוב שיש לנו זה לא מספיק.

לסלוח אינו אומר לוותר על האידיאל, אלא לקבל שהחיים הם מה שהם: ישנם מצבי חיים שלא מאפשרים לנו לממש את האמונה שלנו לגבי איך דברים אמורים להיות באופן אידיאלי.


מגיע לנו עבר טוב יותר – האמונה בתיקון

האמונה בתיקון מבוססת על אשליה לא מודעת שכל עוד לא סלחנו - מה שקרה (ולא צריך היה לקרות) נשאר ״פתוח״. וכך, לכאורה יש תקווה לתיקון. הצורך בתיקון ובריפוי הוא כמובן טבעי, אך לרוב התודעה שלנו עסוקה בלתקן את הדבר הלא נכון.

במקום לתקן את איך שאנחנו מרגישים היום (ולפיכך גם מחר), אנחנו מנסים לתקן את העבר. אנחנו מנסים לתקן אירוע או התרחשות, כשבפועל מה שאנחנו אמורים ״לתקן״ זה את איך אנחנו מרגישים כלפי האירוע.

לסלוח אין פירושו להגיד שמה שקרה הוא טוב או נכון או בסדר, אלא לקבל את העובדה שזה מה שקרה. קבלה אין פירושה הסכמה ערכית עם מה שקרה, אלא הכרה עובדתית. הכרה בכך שזה משהו שקרה לי, זה מה שזה כפי שזה.


לסלוח משמעו לוותר על התקווה שהעבר יהיה שונה. לוותר על התקווה שהעבר יהיה אחרת, טוב יותר. האמונה בתיקון היסטורי לא רק שאינה מאפשרת לנו לסלוח, אלא שהיא גורמת לכך שאנחנו משחזרים את מה שהיה, סוחבים את העבר אל העתיד.


לסלוח משמעו לשחרר את העבר. כל עוד אנחנו מקווים לעבר אחר, אנחנו מוחזקים כאסירים של עברנו, נשארים כלואים במה שהיה, מבלי היכולת ליצור בחופשיות את מה שאנחנו רוצים.

לפעמים הרצון לסלוח מתחיל מזה שנמאס לנו להתחיל כל יום בחיינו בלהעמיס על עצמנו משקולת, לפעמים כבדה מנשוא, של משהו שקרה לנו פעם, לפעמים ממש מזמן.


לפעמים ההחלטה לסלוח מתחילה מהבנה שכל עוד אנחנו סוחבים את כאב העבר אל היום הזה שמתחלף להיות היום הבא, אנחנו ממשיכים להעניש את עצמנו ולסבול, על משהו שאנחנו כלל לא אשמים בו.

הוויה סולחת היא הוויה נוכחת, היא נוכחת ברגע הזה במלואה, פתוחה לחוות את הרגע הזה כפי שהוא, מבלי לסחוב את העבר אל העתיד.

האם גם אתם נמנעים מלסלוח כדי להישאר צודקים?


אם גם אתם נצמדים לשליליות, כועסת או כואבת, מתוך פחד שסליחה תרחיק אתכם מהאידיאלים שלכם? האם גם אתם אינכם סולחים כי אתם עדיין מקווים לעבר טוב יותר?

אם כן, זכרו: לא רק שאנחנו יכולים להישאר צודקים ועדיין להחליט לסלוח, לא רק שאנחנו יכולים להמשיך להחזיק אידיאל וערכים ועדיין להחליט לסלוח, אלא שסליחה היא למעשה החלטה להפסיק לשחזר את העבר, ובמקום זה ליצור בהווה ובעתיד מציאות אחרת. מציאות שמבטאת את הרצון (החופשי) שלנו, מציאות שמשקפת את הערכים והאידיאלים שלנו. ההחלטה לסלוח היא ההחלטה להאיר על מה שאנחנו רוצים שיצמח.


לרפא את גוף הכאב


מתחת לכל רגש שלילי - כעס, זעם, שנאה, נקמה.. יש רגש פנימי יותר, עדין יותר - כאב. כאב של פגיעה. כאב של עלבון. כאב של דחייה. כאב של אובדן. כאב של אשמה. כאב של חרטה. כאב של בושה. כאב של בדידות.

הוויה סולחת היא אהבה שמביאה אור לחשיכה שבתוכנו. הוויה סולחת עוטפת את גוף הכאב שאנחנו סוחבים בחמלה, באהבה ובקבלה ולכן מאפשרת ריפוי.


פעמים רבות שמעתי מאנשים שליוויתי : "אולי כשהכאב יחלוף אוכל לסלוח".

אני כמובן מבינה את האמירה הזו. לפעמים עוצמת הכאב משתקת.

זה הגיוני לרצות שקודם הכאב יחלוף ואז, אולי, לבחור לסלוח. זה הגיוני, אבל כיוון התנועה הוא הפוך - מבפנים החוצה. סליחה מפנה את הקשב פנימה, ומאפשרת לנו לגעת בכאב.

סליחה היא תמיד תהליך שממוקד פנימה, גם כשאנחנו סולחים למישהו אחר. גם כשהמישהו האחר הוא אנחנו מזמן אחר.

סליחה מכוונת פנימה - לעצור את הדימום הפנימי הזה של הכאב. לרפא את הפצע, פצע שלפעמים הוא פצע שותת. הדרך היחידה לרפא כאב הוא לחבק את הכאב בעדינות וברכות ולעטוף אותו באהבה ובחמלה.


כל העולם כולו גשר צר מאוד

סליחה מתחילה בהחלטה שלנו לעלות על הגשר. המשך השיר אומר: "והעיקר לא לפחד כלל".


אבל האמת היא, שסליחה יכולה להיות מפחידה משום שהיא מבקשת מאיתנו לשחרר הרבה דברים שנאחזנו בהם, דברים שאולי מילאו אותנו, העסיקו את מחשבותינו, שיחקו תפקיד מרכזי בשיחות ובדיאלוגים שלנו, שירטטו גבולות של מערכות יחסים, דברים שהגדירו אותנו, את הזהות שלנו: תחושת צדק, אידיאלים, העבר שלנו. לפעמים אפילו להיפרד מכאב יכול להיות מפחיד.

אך עם כל כמה שסליחה עלולה להיות מפחידה, סליחה היא בחירה בחיים.

כי הוויה סולחת היא הוויה חופשיה ושלמה, שמחוברת לאנרגיית החיים הפועמת.

ההחלטה והרצון והכוונה לסלוח היא אמירה פנימית, בסיסית והכרחית לכך שסליחה תתרחש. נכון, ההחלטה לעלות על הגשר היא רק ראשיתו של התהליך, אך סליחה היא תוצאתו הטבעית.


אנחנו לא יכולים לכפות על עצמנו סליחה או לזייף אותה. אנחנו לא יכולים להאיץ או להכריח סליחה, אבל אנחנו כן יכולים לבחור לצאת לדרך ולעלות על גשר הסליחה.

Opmerkingen


אתם מוזמנים לכתוב למתי, לשאול, להגות, לנוע ולהתרחב

מאמרים נוספים

bottom of page