top of page
White Sand and Stone
GettyImages-968121202_edited.jpg

מנהיגות תודעתית
מרכז הידע

1.png
אתם מוזמנים לכתוב למתי, לשאול, להגות, לנוע ולהתרחב 

בושה

בוגרים יקרים, מה שלומכם?


מישהו אמר לי לא מזמן: "הרגשתי שבא לי למות מבושה". כולנו חווינו בושה מתישהו בחיינו. כולנו חווים את הצורך הזה להסתתר לפעמים. אז במקום למות ממנה, אני רוצה לדבר אתכם עליה.


בושה היא אולי הרגש ההרסני ביותר שקיים במערך הרגשות המורכב והעשיר שלנו. בושה היא החסם המרכזי והמשמעותי ביותר לאותנטיות ולתקשורת קרובה ופתוחה.

בעוד שאשמה תוקפת משהו ספציפי שעשינו (Doing), בושה תוקפת את מי שאנחנו - את ה-Being שלנו. כשאנחנו חווים בושה, אנחנו מרגישים שאנחנו, מי שהננו, לא ראוי לאהבה, לאושר ולערך.

 
משולש האימה שמטפח ומזין בושה מורכב משלושה יסודות: סודיות, שיפוטיות והסתרה.

בדרך כלל זה מתחיל משיפוטיות. השיפוטיות גורמת לנו לחשוב שמה שקרה לנו, מה שחווינו הוא "לא בסדר". שזה מעיד על המהות שלנו ואומר עלינו משהו רע: שאנחנו חלשים, שאנחנו טיפשים, שאנחנו קטנים. השיפוטיות גורמת לנו להרגיש שמשהו בנו, במי שאנחנו, במהות שלנו פגום.


אז מה אנחנו עושים? אנחנו מנסים להיות מושלמים. אנחנו מסתירים. במקום לספר ולשתף אנחנו שותקים. וכך נולד בחיינו סוד. העובדה שאנחנו מחזיקים סוד מעצימה את הבושה. כי סוד זה משהו שאסור לגלות. אסור לגלות כי אם העולם ידע אנחנו ניפגע. אנחנו מאמינים שאם מישהו יגלה את הסוד שלנו, וידע את האמת לגבינו – הוא יפסיק לאהוב אותנו.


אז הבושה גורמת לנו לעטות מסכה ולהסתתר מאחוריה. אנחנו מבזבזים המון אנרגיה כדי להסתיר, אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים. עמוק בפנים אנחנו מחזיקים את האמת השיפוטית. והאמת הזו הולכת וצוברת תאוצה הודות לשתיקה ולהסתרה ולבושה. האמת הזו הופכת לפחד. פחד להיחשף, פחד ש"יעלו" עלינו, פחד שיגלו את "האמת", פחד שיפסיקו לאהוב אותנו.


הטרגדיה היא שאנחנו מסתירים כדי שיאהבו אותנו, אבל מה שאנחנו חושבים על עצמנו, התחושה שאנחנו לא ראויים גורמת לנו להפסיק לאהוב את עצמנו. והנה עוד טרגדיה - אם הצליח לנו, אם המסכה שעטינו והתדמית שטיפחנו מצליחים "לשטות" בסביבה, המצב רק מחמיר. כי גם אם העולם אוהב אותנו בזכות המסכה שעטינו על עצמנו – אנחנו לא מצליחים לחוות את האהבה הזו כאמיתית. האדם הזה שהעולם אוהב הוא הרי לא מי שאנחנו באמת.


וכך הפער הולך וגדל, הפער בין מי שאנחנו עבור עצמנו, בינינו לבין עצמנו, אותו עצמי שאנחנו כל-כך מתביישים בו, לבין מה שהסביבה חושבת עלינו.

ואם הם רק היו יודעים... אוי לבושה...


לא סתם אנחנו אומרים "התחשק לי לקבור את עצמי". לא סתם בושה נחשבת לרגש הרסני וממית.. אז בשביל להמשיך ולחיות אנחנו ממשיכים להסתיר ולהסתתר, אנחנו נשארים תקועים בתוך הלופ. הלופ הזה יכול להימשך שנים במן מעגל רשע נוראי שכזה - הבושה (שיפוטיות) מעצימה את השתיקה, שמגדילה את הסוד, שמעצים את הבושה, שמחריף את ההסתרה, שמגדילה את השתיקה, שמעמיקה את הבושה, שמחריפה את השיפוטיות.... וככל שזה נמשך כך זה נהיה קשה יותר.

אבל יש דבר אחד שבושה לא יכולה לשרוד אותו – שיתוף.

בשנייה שאנחנו חושפים ומשתפים - הבושה מתפוגגת. זהו! עכשיו זה בחוץ! עכשיו כבר מישהו יודע. והי, הוא מסתכל עלי בעיניים טובות, אוהבות וחומלות. ואני נושם.. ויהי חושך – ויהי אור!!!

 

אז איך מתמודדים עם בושה? 1- קבלה

לחוות בושה זה אנושי.

אנשים אותנטיים מוגדרים בספרות המחקרית כאנשים שיש להם חוסן אל מול בושה. זה לא שהם לא חווים בושה, כולנו חווים בושה, אלא שהם מסוגלים להתמודד איתה מבלי שזו תפגע באותנטיות שלהם.

במילים פשוטות, אנחנו מצליחים להיות אמיתיים כשאנחנו זוכרים שלחוות בושה זה אנושי.

2- מודעות

אני ראוי.

בושה גורמת לנו להרגיש לא ראויים. כשאנחנו מרגישים לא ראויים אנחנו חווים בושה. שימו לב מה מעורר אצלכם בושה. מה הטריגר שגורם לכם להרגיש לא ראויים?


3- שיתוף

לשתף פירושו להושיט יד ולהתחבר.

במקום להסתיר ולהסתתר, לשתוק ולהשתיק את החוויה הפנימית שלכם – הושיטו יד. חפשו מישהו שאתם נותנים בו אמון ושתפו אותו במה שאתם חווים. ספרו מה קרה לכם וכיצד אתם מרגישים. הרשו לעצמכם להיראות.

4- השראה

כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים.

כשאנחנו זוכרים שלחוות בושה זה אנושי - השיתוף לא הופך אותנו לחלשים, הוא משחרר אותנו ומעניק לנו עוצמה. כשאנחנו מרשים לעצמנו להיחשף, אנחנו מעניקים גם לאחרים את הרשות והכוח להיות אמיתיים וחשופים.


コメント


אתם מוזמנים לכתוב למתי, לשאול, להגות, לנוע ולהתרחב

מאמרים נוספים

bottom of page